על הדרך | שיחות עם טובי פולק

הפודקאסט "על הדרך | שיחות עם טובי פולק" יצא לדרכו ב-23 ביולי 2021. הרוח הייתה חדשה, נתניהו היה באופוזיציה, בממשלת השינוי כיהן שר ערבי ראשון במשרה מלאה, העבודה ומרצ היו חברות משמעותיות בקואליציה. שנה וחצי של תקווה זהירה. שלוש שנים וחצי של ממשל ביידן. ועוד חצי שנה של הטירוף של ממשל טראמפ השני. ואז הגיעו הבחירות. וקואליציית הדמים. והנאום של יריב לוין. והפגנת המטריות בהבימה. ותשעה חודשים מוטרפים של הבימה וקפלן והגשרים והרחובות והערים ברחבי הארץ. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והטבח. ההפקרה. הביזוי. החטופים. ההפקרה. המלחמה. הנקם. הטירוף. צימאון הדם. ארבע שנים ארוכות, מפרכות ומדממות של תיעוד הישראליות - מהימים הנשכחים עם התקווה הזהירה ועד לתהום היום. ארבע שנים של תיעוד היסטורי בזמן אמת. תודה שהלכתם איתי לאורך הדרך הזו

מאז ה-7 באוקטובר ההוא, אייל אשל הוא אייל, אבא של רוני אשל. כך הוא קורא לעצמו, זו ההוויה שלו, זה היומיום שלו, זה מה שהוא עושה 24/7. השיחה איתה קשה וכבדה מכל הסיבות הברורות, אבל גם בגלל הפער הלא מוסתר בהשקפות העולם. וזו גם הסיבה שהפרק הוקדש כמעט במלואו לרוני וחברותיה, למפקדים המפוקרים שלהן, להפקרה ומקורותיה: ההתראות שנענו בזלזול מוחלט, התצפיתניות שהושלכו על הגדר הרעועה והמוזנחת ללא מינימום הגנה, הצבא שידע ושמע וראה את הקולות והמראות ולא נקף אצבע ובעיקר ההתחמקות האינסופית מאחריות של הקצינים הבכירים, המנהלים הממונים וכמובן: הדרג הפוליטי הנבחר. הדיון הקשה על הנקמה חסרת התוחלת, ההרס וההרג וההרעבה, יתקיים ביום אחר. מוזמנים לשיחה הלא פשוטה שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

מעטים הם חברי הכנסת שעדיין מייצגים כראוי את (מה שמכונה) "המחנה הליברלי" או אפילו את "מחנה השמאל" רחמנא לצלן. ח"כ הרב גלעד קריב הוא אחד מהם - אחד הבולטים שבהם. שיחה על עידן נתניהו, ממשלת הזוועות והיכולת הבלתי נתפסת שלו להתעלל בכל מי שהוא מסמן כמתנגדיו; על ההתחדשות של מפלגת העבודה ההיסטורית בצלמה החדש כמפלגת הדמוקרטים; על ההכנות לבחירות, אם יבואו בחטף; על איחודים אפשריים בתוך המחנה, הפחתת הביזור הרסני של המסרים ומניעת שריפת קולות. וגם על הסיכוי להחזרת החטופים - החיים והחללים - וסיום המלחמה, על האסון בעזה וגם על מלאכת השיקום שמצפה לכולנו ביום שאחרי. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

במאמר שכתב השבוע בטיים אאוט תל-אביב, סקר עורך המגזין ירון טן-ברינק את חטאי התקשורת (העיתונות) הישראלית ואוזלת היד (המכוונת) שלה בסיקור המלחמה, בחשיפת האינטרסים הפוליטיים והאישיים שמשאירים אותנו בביצה המדממת של עזה כבר קרוב לשנתיים, בהתעקשות להסתיר ולא לדבר על פשעי המלחמה שישראל מבצעת ברצועה, בהסברת פשר חילופי המהלומות מול איראן, בשיתוף פעולה פוליטי בהסתרת הנזקים שהטילים האיראניים חוללו במרכזי הערים ובאתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ - ובעיקר בהפקרת החטופים. תקשורת מוסרית ואחראית לא הייתה מניחה לנושא הנורא הזה לרדת מסדר היום הציבורי אפילו לא לרגע אחד

כבר יותר משנה וחצי נדמה שמי שמנהל בשם מדינת ישראל את המו"מ לשחרור החטופים, לא באמת מייצג את האינטרסים של המדינה, של אזרחיה ובוודאי של החטופים ומשפחותיהם. מוטי קריסטל, מומחה לאסטרטגיות של ניהול מו"מ, פשרות וסכמים, חושב שבנימין נתניהו - מי שמוביל את המו"מ וקובע את מהלכיו ומחיריו - משוכנע שהוא פועל לטובת מדינת ישראל, ההיסטוריה שלה והעם היהודי בכלל, כאשר בפועל הוא מתייחס לשליחות מטאפיזית למען המדינה היהודית והעם היהודי, ועל הדרך נוטש את האינטרסים של אזרחי המדינה עצמם. ויותר מזה: פועל למען האינטרסים שלו עצמו (הישרדות פוליטית ואישית שמנותבת בעיקר להפסקת ההליכים המשפטיים נגדו). בנוסף, שוחחנו גם על מה שחשוב לעשות עכשיו, אחרי שהסתיים (זמנית?) סבב הלוחמה מול איראן, לפני שההישגים הצבאיים יתמוססו

אחרי האכזבה הברורה מאליה של אנשי השיווק של הליגה ורשתות הטלוויזיה, בסופו של דבר סדרת הגמר של ה-נבא הייתה אדירה. זה נגמר במשחק 7 - משהו שלא קורה הרבה - והסדרה עצמה הייתה משהו שלא קורה כמעט בכלל: שואו-דאון נפלא בין שתי קבוצות "קטנות" משווקים קטנים ובלי הסופר-סטארים הקבועים של הענף. ציפי שמילוביץ' נהנתה מכל רגע וקצת הצטערה שהקבוצה החייזרית של  אינדיאנה נכנעה רגע לפני השיא. שיחה על העולם החדש של ה-נבא וגם על פציעות האכילס שהשביתו במהלך הפלייאוף שלושה כוכבים גדולים: הליברטון בגמר, טייטום בסיבוב השני ולילארד בסיבוב הראשון - רצף חסר תקדים של טרגדיות ספורטיביות, שהליגה כבר הודיעה שתנסה לבדוק אותן לעומק. בינתיים התקיים גם הדראפט, קופר פלאג צפוי להיות המציל של דאלאס אחרי פארסת המכירה של לוקה ואפילו אנחנו (בערך) עלינו על המפה, עם בחירתם של בן שרף ודני וולף בסיבוב הראשון על-ידי ברוקלין נטס

כמו כולנו, גם נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי-סטריט ישראל, לשעבר הקונסול הכללי בבוסטון והיום פרשן מבוקש לענייני יחסי ישראל וארה"ב, עקב מקרוב אחרי ההתפתחויות במלחמה בין איראן וישראל וניסה להעריך מה יעשה ממשל טראמפ. העניין הוא שאת טראמפ קשה לצפות וקשה לחזות מה הוא יעשה או מה ייאלץ לעשות, והאם בסופו של דבר יעשה דברים שמנוגדים להשקפת עולמו ולשאיפות האמיתיות שלו. אז הסתבר שבסופו של דבר נתניהו הצליח להביא (שלא לומר לתמרן) את טראמפ לבצע את התקיפה המדוברת על מתקני הגרעין - השאלה שנשארה פתוחה היא מה הלאה. כמו רבים שעסוקים בנושא, גם תמיר חושב שאסטרטגיית היציאה של טראמפ וגם של איראן תהיה הסכם גרעין חדש, אבל לא לפני שהאיראנים והישראלים ימשיכו במלחמת ההתשה ביניהן, ככל הנראה לשבועות רבים נוספים ואולי אפילו חודשים. שוחחנו גם על הסיכוי לסיום המלחמה בעזה, שחרור יתרת החטופים וכניסה לתוכנית השיקום הגדולה של עזה - מהלכים שגם הם תלויים בנחישותו של טראמפ

פוד חירום בענייני השעה עם גבע קרא-עוז. על מלחמת היש ברירה שהכריז נתניהו, למרות שהשאיר את ישראל מבודדת וחשופה; על הרוח הגבית שהוא קיבל מאירועי ה-7 באוקטובר, שהשילו ממנו את הפחד מקורבנות המלחמה הכוללת - נרצחים, הרוגים, פצועים, הרס עצום, פגיעה אנושה בכלכלה, בידוד בינלאומי; על הניסיונות הגלויים והבוטים שלו לגרור את ארה"ב למעורבות פעילה במלחמה; על סגירת השמיים, עצירת המשק, הקפאת מערכת החינוך ועוד. האם נתניהו יצא למערכה עם אסטרטגיית יציאה? נראה שלא; האם הסוף (הזמני או המוחלט) נראה באופק? קשה מאוד לדעת; האם אכן ניתן לשנות את מצבה הגיאופוליטי של ישראל באמצעים צבאיים? ספק גדול. ולסיום, רגע של נחת: יהיה משחק 7 בגמר ה-נבא

השיחה הזו התעכבה מעט (למרות שהייתה מחויבת המציאות), בערה על אש קטנה שנהפכה לזעם גדול עד כדי חוסר אונים כמעט. את הפרטים והעילות לכל מה שתואר לעיל כל מאזין וצופה יכול לנחש בעצמו, אבל היה חשוב למארח להביא מישהו חכם ויודע ומנוסה דיו, כזה שיוכל לווסת את הזעם והלהט. אז הפעם פרופ' אבי שגיא היה הקיר שאליו ועליו ובו הוטחו השאלות הקשות, שלא בטוח שיש להן מענה. למשל, השימוש בצבא ככלי להישרדות פוליטית, הרבה אחרי שמוצה השימוש הלגיטימי בו - קרי הגנה על אזרחי המדינה; הגבול הדק (או העבה להחריד) שבין פקודות מטומטמות והרות אסון, שלמרות הכל חובה לציית להן - לפקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהן, פקודות שחובה לסרב להן. למשל, ההפקרה הפושעת והנפשעת של החטופים האומללים וההתעללות המכוונות במשפחותיהם; הניסיונות הנואלים למסד את אי השוויון בכלל ואי השוויון בנטל השירות (והשכול) בפרט; למשל, על המשך המאמצים לבצע את ההפיכה המשטרית תוך כדי חיסול טוטאלי של כל שומרי הסף; למשל, השוד המגזרי הגדול; וכמה מילים גם על האיים המבודדים של הטוב, שלדעתו של שגיא עדיין קיימים בתוכנו הם אלה ש(אולי) ויוציאו אותנו מהמצור

אחרי קריירה עשירה בעיתונות הכלכלית (כתב ועורך בעיתון חדשות, העורך הכלכלי של מעריב) התמנה משה פרל למנכ"ל איגוד הבנקים. אחרי שסיים את הקדנציה הבנקאית שלו, חזר פרל לאהבתו הראשונה: כתיבה והוראה. כיום הוא מנהל מכון המחקר לבנקאות ותיווך פיננסי ע"ש ויקי וג'וזף ספרא, מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב ובעיקר (מבחינתו) - סופר. בספרו השלישי שיצא לאור באחרונה, "מותה של האמת", סוקר פרל את גלגולי הפייק-ניוז לאורך הדורות ומגלה לנו שמעשה הרמייה הזה נמשך מאות וגם אלפי שנים. השיחה מדלגת בין ההיסטוריה העתיקה לימינו, החל מהתקופות הפרימיטיביות ביותר ועד לבינה המלאכותית של היום; ושוחחנו גם על העקרונות הבסיסיים ביותר של העיתונות כפי שהכרנו לאורך שנות העבודה שלנו בתחום ולאן שהיא התגלגלה בעידן ה"דמוקרטיה המוחלטת של המידע". מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

עוד לפני שנפתחה עונת 2024-25, רוב הפרשנים וסוכנויות ההימורים נתנו לאוקלהומה סיטי ת'אנדר את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לגמר הפלייאוף ה-נבא מהמערב. וזה אכן מה שקרה. לעומת זאת, במזרח הדיבור היה על האלופה היוצאת בוסטון סלטיקס וגם קליבלנד (שסיימה ראשונה את העונה הרגילה) הייתה די חזק בתמונה, אבל חולשה ופציעות הביאו לגמר את הניו-יורק ניקס (הלהיט הנחשק של התקשורת והמפורסמים באביב) ואת הסוס השחור של המזרח ואולי של הליגה כולה -  אינדיאנה פייסרס (שהגיעה לגמר המזרח גם בעונה שעברה והפסידה לאופה בוסטון). מאות מיליונים קיוו לגמר ראשון של ניו-יורק אחרי 25 שנה, אבל לאינדיאנה היו תוכניות אחרות. מוזמנים לשיחת סיכום הגמרים האזוריים וקידום גמר הפלייאוף עם ציפי שמילוביץ' וגבע קרא-עוז

בגיל 27 הספיק העיתונאי ינאל ג'בארין להשלים סדרה של תחנות, עיסוקים ותפקידים בהיקף שאצל רבים אחרים היה מספיק לחיים שלמים. סגן עורך וכתב בדמוקרט ט.וי, דובר ומנהל תוכן בערבית בקמפיין בחירות של רשימת "כולנו העיר יאפא-ת"א", מנהל פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת, כתב במסגרת כתב העת העין השביעית, ניהול הכשרת דוברות מקצועית לרשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית, כתב במסגרת מיזם "הארץ 21" ועוד משימות עיתונאיות וחברתיות. בשיחה בשיתוף אסתי סגל מספר ג'בארין על החיים בישראל כעיתונאי ערבי צעיר ובולט, על חברה ופוליטיקה, על התפקוד המקצועי בזמן המלחמה, על האלימות בחברה הערבית, על השאיפות האישיות והמקצועיות שלו ועוד. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

יאיר גולן השתמש במילה "תחביב", מה אתם יודעים. אז יאללה - לגיליוטינה. בלי כתב אישום, בלי משפט, בלי עדי הגנה, בלי טיעונים לעונש. התופעה הזו פשוט מדהימה והיא התחילה עוד עם יצחק רבין (לפחות בזמן המודרני). הצד השמאלי-מרכזי של המפה הפוליטית לא מסוגל להתאחד מאחורי מנהיג נחוש אחד, וכשמתגלה כזה, הנחשים ממהרים להכיש אותו. וגם אם נניח בצד את המילה "תחביב" (לא כל אחד יודע למצוא בכל משפט את הביטוי שימצא חן בעיני כולם) - מה בסך הכל יאיר גולן אמר? שישראל מנהלת מסע הרג אכזרי, המוני, חסר עכבות, הרס חסר אבחנה והרעבה - מנוגד לחוק הבינלאומי ולאנושיות בסיסית – ובמקביל לא מציעה כל אלטרנטיבה. וזו אמירה מעודנת ואפילו חלבית בהשוואה לטירוף שמגיע משורות הממשלה והקואליציה. אבל עבור הצד שלנו הוא עבר את הגבול. אין לנו תקנה. מוזמנים למונולוג שהוקלט באולפן הרצאות מהכורסא

מהזווית שלה, כישראלית שהיגרה עם משפחתה לברלין לפני קצת פחות משנה, מרגישה קרן הבר את הלחץ הולך ומשתחרר, למרות שהיא מעורה לחלוטין במתרחש בישראל ברמה היומיומית. וזו תחושה שונה לגמרי. היא מודה שמדובר בתחושת שחרור מבורכת, למרות שכמו שכולנו יודעים: גם אם נצא מישראל, ישראל תישאר בתוכנו. וכמו כל מי שנוסע לתקופה, אפילו קצרה, גם המהגרים - החדשים והוותיקים - חווים תחושה אמביוולנטית בנוגע לאירועים כאן. מצד אחד, למי שנשאר לחיות כאן, גם אם קשה, אנחנו יודעים שזה מה שיש. אלה החיים שלנו. רוב הזמן אנחנו חיים בעין הסערה כשהכל מסביב סוער - בעוד שהישראלים שחיים מחוץ למקום הזה רואים את הטירוף כפי שהוא מתרחש באמת. ובנוגע לריפוי האפשרי, לשיקום בסוף הדרך, ניסינו להבין אם הלקח ההיסטורי של גרמניה וברלין עשוי להיות רלוונטי לישראל שמאבדת את עצמה לדעת. ובכן, לא בטוח שאפשר להשוות, לא ברור אם זה יהיה אפשרי

בשעות אלה מסתיים המסע הגדול של הנשיא טראמפ למדבריות ערב, וגם האורחת הקבועה של הפודקאסט, ציפי שמילוביץ', מתקשה להיזכר במחזות דוגמת אלה שהיינו עדים להם בשבוע האחרון. סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות קיבלו את פניו של מנהיג העולם החופשי (עדיין?) במחוות שספק אם נראו אי פעם. טראמפ מאדיר את השותפים הישנים-חדשים שלו, חותם על עסקאות בעשרות ומאות מיליארדים, נהנה ממחוות מופרכות בסגנון אלף לילה ולילה ובפועל מסמן את העולם החדש שלו: לא עוד אירופה או המערב בכלל, תשכחו מהדמוקרטיות הליברליות החופשיות והחילוניות - יחי המלכויות, הנסיכיות והאמירויות הרודניות ועתירות הכסף. וישראל? תודה ששאלתם; ישראל יוק. ושוחחנו גם על פלייאוף ה-נבא שמתקרב לשיאו, בצל הטרגדיה הספורטיבית של כוכב בוסטון סלטיקס ג'ייסון טייטום, שקרע את גיד האכילס וייעדר מהמגרשים לתקופה מאוד ארוכה

מרתק לצפות בתגובות ההמומות בישראל למעללי טראמפ ושינויי הכיוון שלו בכל הנוגע למזרח התיכון. מסתבר שכמו כל קודמיו, גם הוא איבד סבלנות לנתניהו בפרט ומאס בבעיות של ישראל בכלל. אין לו בעיה לשתף פעולה ולהישאר אדיש מול החלטות ממשלת נתניהו להמשך המלחמה לנצח והפקרת החטופים למותם, ובמקביל ובנפרד להמשיך במהלכים שלו לייסוד מזרח תיכון חדש - שישראל לא תהיה חלק ממנו. ועל הדרך עזה תישאר עזה, המשבר ההומניטרי יחריף וחלום הריביירה יישאר חלום. גבע קרא-עוז התייצב לשיחת צהרי שישי על פרשת קטארגייט, שגם אם חלקים ממנה חוקיים לכאורה, הסירחון מאיים לחנוק את כולנו. שוחחנו גם על הפוליטיקה המקומית, שהולכת ומתחממת לקראת נקודת רתיחה (בחירות?) שמי יודע מתי ואיך תגיע; על חוק הגיוס שלא יקרה ולא ישנה דבר ועל מלחמת הנצח והחיילים המתמעטים שיעמדו לרשותה. ובשביל שלא הכל יהיה שחור, גם קשקשנו קצת על פלייאוף ה-נבא הנפלא. מוזמנים להצטרף אלינו לעונג שבת

לפני יותר מארבעים שנה התגייסו כל מערכות המדינה להגן ולחלץ את השב"כ ממשבר קשה שאליו נקלע, בגלל התנהגות לוחמיו ובכיריו, בפרשת קו 300. לפני כמעט 30 שנה עבר השב"כ משבר קשה לא פחות, כשנכשל בהגנה על ראש הממשלה יצחק רבין וגם אז נעשו כל המאמצים להצילו ולשקמו. בימים אלה, בהיפוך מושלם, קמה המערכת הפוליטית והמדינית על השב"כ לכלותו. איתן בן דוד, מי שהיה בכיר בשב"כ, ראש האגף לאבטחת אישים, היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בפועל, ראש מוקד הביטחון באירופה וראש המטה ללוחמה בטרור, מנסה להסביר את מצבו המורכב של השב"כ היום, מצבו הבלתי אפשרי של ראש השב"כ היוצא (השיחה הוקלטה שעות ספורות לפני הודעתו של רונן בר על פרישתו הצפויה ב-15 ביוני), על התפקיד המורכב של היחידה לאבטחת אישים, על חובת הסודיות והדילמות האתיות של המאבטחים. ואגב, ראש השב"כ לא יעצור שום ראש ממשלה ולא יוציא אותו לנבצרות. זה לא תפקידו וזה לא יקרה. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

העוקבים המתמידים וחברי קבוצות הווסטאפ שמחוברים לבכיר המוסד בדימוס דוד מידן - מי שכיהן כראש אגף "תבל" במוסד והשלים בזמנו את עסקת שליט - מקבלים מדי כמה ימים טקסטים נוקבים בענייני היום, כמעט שירה זועמת. הוא מרבה לכתוב על ראש הממשלה ולא חוסך שבטו גם מרעייתו. השיחה איתו נעה בין הפקרת שארית החטופים על מזבח הישרדותו הפוליטית ובעצם האישית של ראש הממשלה; על השערורייה הבלתי נתפסת של החדירה לכאורה מצד גורמים עוינים לקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה בפרשת קטאר-גייט; על מצבו הבלתי אפשרי של ראש השב"כ המותקף (השיחה הוקלטה לפני שרונן בר הודיע על פרישתו הצפויה ב-15 ביוני) ועל נטישתו של בר בידי ראשי הארגונים האחרים(ובעיקר ראש המוסד) מול המתקפות שהוא סופג 24 שעות ביממה. ולמרות הכל, מידן אופטימי בנוגע לשיקום. זה ייקח הרבה יותר זמן מששיער עד לפני שנה שנתיים, אבל זה בכל זאת יקרה

מיד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה פרסמו הרבנים הראשיים אז (הרבנים עוזיאל והרצוג) מאמרים שעיקרם "לא עוד": לא יישא גוי אל גוי חרב ולא תהא עוד מלחמה... והניצחון הוא גם של הצדק והמוס וחירות האדם ברוח נביאי ישראל". ובכן, מסתבר שהמציאות הייתה מעט שונה. אולי תם עידן המלחמות הגדולות, אבל המלחמות עדיין איתנו ומתחוללות על פני כל הגלובוס כמעט. בימים אלה, 80 שנה אחרי שהסתיימה המלחמה שהייתה אמורה להיות הגדולה האחרונה, כתב ההיסטוריון וחוקר גרמניה פרופ' משה צימרמן, חבר ארגון יוצאי מרכז אירופה, מאמר שכותרתו: 80 שנה למלחמת העולם השנייה - מה הלקח של מדינת ישראל? שוחחנו על התהליכים שהובילו למלחמת העולם השנייה, על השאיפה הגרמנית להשמדת העם היהודי והמדינה היהודית שקמה בעקבות המלחמה ההיא, הלקחים מאותם ימים אפלים, הדומה והשונה בין אז (השואה) להיום (הטבח שביצע ארגון החמאס והתגובה הבלתי מרוסנת של מדינת ישראל), על לאומיות, לאומנות וגזענות. וכמו שסיכם פרופ' צימרמן את מאמרו: "ישראל נהפכה להיות מדינה שבה האמירה 'לנצח תאכל חרב' היא התורה הרשמית... עד כדי כך שניתן לומר שזאת התורה היוצאת מציון לעולם כולו, שכנראה התעייף מן השלום. האם זה הלקח הראוי כשאנחנו מציינים גם 80 שנה לשחרור אושוויץ?" מוזמנים לשיחה שמחברת את ההיסטוריה לאקטואליה

שנה וחצי אחרי אותו 7 באוקטובר, ושיחה אחרי שיחה כאן בפודקאסט ובכלל עוסקות באותם הדברים ואומרות פחות או יותר אותו דבר. אז לרגל מכתבי הטייסים וכל אלה שבאו בעקבותיו, דילמת המלחמה הפוליטית, הפקרת מעט החטופים שאולי נותרו בחיים וההשתוללות של הממשלה והצבא - חזרתי לפרופ' אבי שגיא. הוא משוכנע שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל ביצעו שגיאה גסה כשהתגוללו על חותמי המכתבים; מסמן את יוצאי אותה ציונות דתית של פעם כמי שמובילים אותנו למחוזות משיחיים של נקמה; מזכיר את ספיחי ותוצאות  הכיבוש שהביא לדה-הומניזציה של מיליוני בני אדם חסרי הגנה, בלתי מעורבים וגם חפים מפשע; ודיברנו גם על  החרבת הבסיס הרעיוני והמעשי שעליו קמה מדינת ישראל ומה שהיא אולי הייתה עד לששת הימים בכלל ומאז ה-7 באוקטובר בפרט. שלטון סף-דיקטטורי מוביל את כולנו לתהום ולשותפים בכוח בביצוע פשעי מלחמה