על הדרך | שיחות עם טובי פולק

הניסיון, התפקידים הבכירים, שיקול הדעת, הדיבור המתון, הפרשנות הרהוטה, הנכונות להגיד את הדברים שלא בהכרח מתיישרים עם הנרטיב המרכזי בלי לחשוש מתגובת מכונת הרעל - כל אלה מציבים את אלוף (מיל') נמרוד שפר לאחד המועמדים הבולטים למקום גבוה ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות. שיחה על הכשלים הצבאיים-ביטחוניים, על הכאוס הדיפלומטי-מדיני, על הצורך הקריטי בחתירה וקידום הסדרים מדיניים וגם על הפוליטיקה. שפר סבור שמפלגות האופוזיציה ("השינוי") ינחלו ניצחון מכריע בבחירות הקרובות, בטוח שהדמוקרטים יהיו חלק משמעותי בקואליציה הבאה ובעיקר שעדיין אפשר יהיה להינצל. וגם יש לו דעה נחרצת על הצעדים הראשונים הדחופים ביותר שהממשלה החדשה שתקום תהיה חייבת לבצע. אורח נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אם יש מישהי שהפוליטיקה הישראלית (ולא רק) זורמת בעורקיה, מבעירה את דמה וממלאת את יומה, זו אמילי מואטי. סופרת מוכשרת, לשעבר אשת יח"צ ויועצת אסטרטגית מול גופים פוליטיים ועמותות שונות, שכיהנה בכנסת מטעם מפלגת העבודה בקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי. מואטי כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת ועמדה בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה. בקרוב היא תתמודד על מקום ריאלי בפריימריז של הדמוקרטים להתגבר על המכשלות הבלתי נמנעות של השיבוצים והשריונים. היא ליוותה מקרוב ומרחוק את תהליכי השלום - בעיקר מול הגופים האירופיים (מועצת אירופה, האיחוד והפרלמנט האירופיים) ושואפת לחזור לעשייה פוליטית-מדינית (לאו דווקא בסדר הזה). שיחה סוערת על ממשלת האסון, ההרס, המלחמות והמוות - ועל התקווה לבואה של ממשלת ריפוי חדשה, שלמדה את הלקח מהקודמת ולא תחזור על טעויותיה. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז לדמוקרטים

מעבר לכך שהחיבור והאיחוד בין העבודה למרצ היו בלתי נמנעים וכנראה שהגיעו באיחור גורלי של מערכת בחירות גורלית אחת (לפחות), במידה רבה הגוף החדש שנולד – הדמוקרטים - גם מסמל את סופה של תקופה. היה הייתה פעם מרצ (ולפניה כמובן רצ); היה היה פעם גם שמאל ישראלי שלא היה שם נרדף להשמצות פרועות וקללות גסות. וגם מהבחינה הזו, ראוי לשמוע את מוסי רז, לשעבר ח"כ מטעם מרצ (בשלוש כנסות נפרדות), שהיה שם כמעט לכל אורך הדרך. הוא ריאלי לגבי גורלה של מפלגת השמאל הליברלית החשובה שהגיעה כנראה לסוף דרכה; לגבי מצבה הקשה של המדינה ומצבה הכמעט נואש של החברה; מודע לפער שבין הציפיות של הדמוקרטית ותומכיה למה שמראים כרגע הסקרים; אופטימי שאחרי שתוצג הנבחרת המצב ישתנה ברמת המפלגה, הגוש וגם המדינה - אחרי הבחירות כמובן. שיחה ראשונה בסדרת השיחות עם מבחר מתמודדות ומתמודדים בפריימריז של הדמוקרטים

במשך כל שנות קיומו, ספג הארגון הליברלי האמריקני-יהודי ג'יי סטריט אש וגופרית מהמתחרים שלו - הארגונים היהודיים המסורתיים השמרניים (דוגמת איפא"ק ועוד). ראשי הארגון הליברלי כבר שמעו הכל, אבל השבוע נדמה שנחצה הסף. שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, כינה את הארגון "סרטן בקהילה היהודית", לא פחות - וזאת על רקע דרישת הארגון לשקיפות והגינות (ושמירה על החוק האמריקאי) בכל הנוגע לסבסוד הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה לישראל. נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, מסביר את מקורות המחלוקת העמוקה של הארגון שהוא מייצג מול הארגונים הוותיקים מצד אחד; האינטרסים של פטרוני ההתנחלויות (לייטר ואחרים) מהצד השני; וגם על מעמדה המתדרדר של ישראל מול הדור הצעיר והחדש של יהדות אמריקה, שמקפידים לבדל בין התמיכה המסורתית העמוקה לסלידה ממדיניות ממשלות נתניהו ובכלל

מי שעוקב (וגם מי שלא) לא יכול להתחמק מהביקורת שמטיח אלוף (בדימוס) יצחק בריק בצמרת צה"ל של העשורים האחרונים, בשרי הביטחון, מנכ"לי המשרד, הקבינטים והממשלות ובכלל. מי שהיה לאורך כעשור נציב קבילות החיילים, נעשה הכותל המערבי של חיילי הסדיר וגם המילואים, חיילים פשוטים וקצינים בכירים כאחד. כמעט כל האזהרות שהשמיע לאורך כל השנים התגשמו וגרוע יותר, וזה לא נעצר. הפעם דילגנו על הדיונים בתורות הלחימה, הפעלת הכוח, טקטיקה ואסטרטגיה - והתמקדנו במצבו האמיתי של הצבא. היעדר התכנון, ההפעלה השגויה של כוח האדם, ההתעלמות מההכרח בתכנון ארוך טווח, הזלזול וההפקרה, בעיות המשמעת הקשות, איכות הפיקוד והקצונה, העומס הבלתי נסבל על הסדיר והמילואים ומה לא. שורה תחתונה? בריק לא אופטימי. אם המדינה והצבא לא יתעשתו אתמול, ספק אם המדינה תוכל להמשיך להתקיים מחר

אחרי שהשלים כשנה וחצי של ימי מילואים בפחות משלוש שנים, התפנה עומר דנק לשיחה נוספת על  מלחמות, אסטרטגיה ופוליטיקה. את מאות ימי המילואים שלו, כסא"ל (מיל') ונווט קרב בדימוס, עשה דנק בחיל האוויר כמובן, אבל חשוב לו להדגיש שמה שדבריו בשיחה *לא* כוללים חומרים מסווגים שאליהם נחשף במשימות הצבאיות שמילא. שוחחנו על הדומה והשונה בין החזיתות השונות והרבות שבהן נלחמה ישראל בשנים האחרונות; על ההבדל שבין אירוע איראן א' ואיראן ב' - גם מהצד שלנו אבל גם ובעיקר בהקשר של מעשיו והחלטותיו של נשיא ארה"ב טראמפ. הזכרנו את הפופוליזם והאינטרסים הזרים שמובילים לפעולות צבאיות וגם (לא תמיד ולא בהכרח) מדיניות וגם (אלא מה) על הקושי של המנהיגים לסיים את המלחמות שאותן יזמו והובילו. בעיקר (כמובן) כשהתוצאה לא מיטיבה איתם. ולא פחות חשוב: דיברנו גם על המצב הבלתי נתפס שבו אחד המנהיגים (אתם יודעים מי) לא רק שלא מסוגל לסיים את המלחמה - הוא *לא רוצה* לסיים אותה; וכאשר הסיום נכפה עליו, הוא ממהר למצוא חזית מלחמתית חדשה שתתאים לצרכיו, הלא בהכרח ביטחוניים. היה מרתק

עונת ה-נבא הרגילה הגיעה לסיומה לפני כשבוע והערב (מוצ"ש) תצא לדרך עונת הכדורסל האמיתית: הפלייאוף. כדרכה מדי שנה, ציפי שמילוביץ' התייצבה לשיחת הסיכום של העונה הרגילה (שהייתה בינונית ומטה) וקידום העונה האחרת, שצפויה להיות תחרותית ואיכותית הרבה יותר. דיברנו על שלב הפלייאין, שהפתיע לטובה והצדיק את קיומו (בסך הכל זו העונה השביעית שלו) ובעיקר על ההופעה המונומנטלית של דני אבדיה (41 נקודות ו-12 אסיסטים, כולל מהלך ניצחון מדהים) מול פניקס והכניסה לפלייאוף מהמקום השביעי במערב החזק. שוחחנו על מה שצפוי בסיבוב הראשון, על הפינות שמהן עשויות להגיע ההפתעות (אם בכלל), על המועמדות להגיע לגמרי האזוריים, על שאלת השחקן המצטיין של העונה ולגמר וגם העזנו להמר על זהות האלופה שבדרך. ואף מילה על פוליטיקה או מלחמה

אחרי 16 שנות שלטון (בסיבוב הנוכחי, פלוס 4 שנים לפני שני עשורים וחצי), קשה היה לראות איך מישהו מצליח להדיח את ראש ממשלת הונגריה (היוצא) ויקטור אורבן. יאיר נבות עקב מקרוב אחרי המתרחש בהונגריה בפרט ומעמדה מול אירופה בכלל, סיקר את המשברים שאורבן יצר בכוונה תחילה מול האיחוד האירופי ומול אזרחי ארצו, ומשרטט את הגורמים שהביאו למפלתו. פטר מגיאר, המנצח הגדול, ניהל קמפיין מבריק שבפועל ניטרל את שאר המתמודדים, הציב את עצמו כברירת המחדל היחידה עבור אלה שמאסו באורבן וגרף את כל הקופה. רוב אזרחי הונגריה נושמים לרווחה, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי - אבל חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצח. וככל שמפתה להשוות את מה שקרה שם למה שעשוי, אולי, לקרות כאן - חשוב לזכור שמדובר בשיטות בחירה שונות, במבנה פוליטי אחר ובעיקר בחברה וקהל מצביעים שונים בתכלית. ועדיין, אפשר לשמוח על ניצחון השפיות

מותו של מי שהיה העורך הראשי של מעריב, יעקב ארז; אובדן שהצטרף להסתלקותם קורעת הלב של חבר וחברה מאותה התקופה ובכלל, אבי מלר ותלמה אדמון - אירועים טראגיים שזרקו אותי לשני העשורים שעיצבו את חיי המקצועיים וכנראה גם של דור שלם במקצוע שמעט מאוד נשאר ממנו היום. העיתונות שהייתי חלק ממנה מתחילת שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90 (גם היום אני סוג של עיתונאי, אבל בדרכים אחרות) הייתה חיה מסוג שונה לגמרי. לא היינו מושלמים (כמובן), אבל אין מה להשוות למה שקורה היום ולמה שנשאר מהמקצוע. אז קבלו מונולוג אישי לגמרי, אבל גם כללי ותקופתי. שיחה שמנסה להעניק כבוד, אולי אחרון, לכל אלה שהיו ואינם ועיצבו את מי שאני היום; ואולי גם להציל משהו מכבודו האבוד וחשיבותו המסורסת של המקצוע הכל-כך חשוב ונפלא הזה

הפילוסוף פרופ' אבי שגיא כבר התארח בעשרות רבות של שיחות בפודקאסט - זו הייתה אולי הסוערת מכולן. בצוק העיתים, בתוך מלחמה מרה שאין לה תוחלת ואין לה סוף, חזרנו - האורח ומארחו - לבסיס המחלוקת שבינינו: מצד אחד החוקר השקול, הדעתן, המעמיק, האקדמאי, איש הספר (הרבה ספרים, אינספור הוגים) שמתעקש להסתמך על נתונים מדעיים, מחקריים, אמפיריים; ובעיקר מסרב להכליל.  ומהצד השני המארח: העיתונאי, הכותב, הפובליציסט, הצייצן (אם תרצו), המוחה הזועם, זה שמאמין בעומק ליבו שללא הכללות אי אפשר לנתח ולהבין תופעות חברתיות. דוגמאות? נסו לא להכליל את הביביסטים, השמאלנים, המתנחלים, החרדים, הערבים (סליחה). הפערים היו ניכרים והוויכוח היה אמיתי אבל נרשמה הסכמה אחת מובהקת, על כך שקיים אי אמון עמוק, יסודי, קולוסאלי, בין הציבור לפוליטיקאים ששולטים בו. מוזמנים לפרק סוער שלא ישאיר אתכם אדישים. מוזמנים לתפוס צד ולנמק

אפשר היה לקרוא לזה "פוד חירום", אבל גם הביטוי הזה נעשה די מאוס. ובכל זאת, הקלטנו שיחה בין אזעקות על מלחמה, תקשורת, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, היא סוג של פרק תחת אש. וגם הפעם מי שהגיע להציל אותי מעצמי היה הקולגה והחבר גבע קרא-עוז, אחד שכשקוראים לו הוא בא (שם, שם). שוחחנו על הכניעה המוחלטת (שוב) של התקשורת הישראל לנרטיבים של הממשלה; על המצב הפוליטי, שלמרות כל מה שראינו בשבועות ובחודשים האחרונים - תקועה באותו מקום בדיוק; וגם על נשיא ארה"ב, שהתאהב בצעצועים המרהיבים שהמעצמה הגדולה העמידה לרשותו ובינתיים מסרב להרפות. עד מתי? עד לרגע שיימאס לו והוא ימצא צעצוע קטלני חדש לשחק בו. ומתי זה יקרה? אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש... ואולי בעוד שנה? מוזמנים למונולוג בשניים

הכוונה הייתה להקליט שיחה על עונת ה-נבא הרגילה, שהולכת ומתקרבת לסופה - אבל הנסיבות יצרו סוג של "מסך מפוצל", כי מלחמה וכו'. אז בחלק הראשון של הפרק ניסתה ציפי שמילוביץ' להסביר את הלך הרוח בארה"ב בעקבות המתקפה של ארה"ב (וישראל) על איראן; מה ומי הוליכו את טראמפ להיכנס להרפתקה הזו; מי הוביל את מי ומי נגרר; איך האמריקאים עצמם רואים את מה שקורה ועד כמה הם תומכים. בחלק השני של השיחה בכל זאת הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, וניסינו לערוך סיכום ביניים של מה שראינו העונה הרגילה של ליגת ה-נבא. על תופעת ה"טנקינג" (ההפסדים המכוונים), על הקבוצות שהפתיעו ואלה שאכזבו ועל מה מחכה לנו בעונה האמיתית, האיכותית והתחרותית - הפלייאוף - שכבר מציץ מעבר לפינה

אחרי כמה שבועות של שתיקה (יחסית) בכלל וחופשה מעשית של הפודקאסט, הגיע הזמן להוציא את מה שהצטבר, להזכיר ולהתאוורר. זה לא מונולוג קודר וגם לא רקוויאם - זו פשוט חזרה למציאות. בעוד 4 חודשים יציין הפודקאסט חמש שנות פעילות, קרוב ל-550 פרקים ומאות אורחות ואורחים. הוא הקיף עולם ומלואו ונדמה שהוא מכסה נצח והרף עין בו זמנית. הוא לא מגניב וסקסי ונועז ובוטה כמו הסכתים רבים שנולדו אחריו ולא תמיד כיף להקשיב לו, כי הוא עוסק במציאות חיינו; והיא - כידוע - לא סקסית ולא מגניבה. אבל זה הפודקאסט וזה בעליו וזה תוכנו. וכך הוא יהיה גם במורד הדרך, כי אלה הם חיינו

למרות ואחרי הכל, השופטת בדימוס עו"ד שרה חביב עדיין אופטימית. היא מודעת לחולשות המערכת, מבכה את הטעויות של בג"ץ בהתמודדות עם השיגיונות של לוין והזלזול בו מצד נתניהו ושריו וגם מבינה את כוחה המוגבל של המערכת להתמודד עם הגופים השלטוניים שחותרים תחתיה ולא סופרים אותה. היא מזהה את העליבות שבתחנוני נתניהו לחנינה, שהיא בעצם דרישה לביטול המשפט וזועמת על עליבותו של הנשיא הרצוג, שמשתף פעולה עם הפארסה. ואחרי שאמרנו את כל זה, היא לא מאמינה שנתניהו יעז להמרות את פסיקת בג"ץ - אם וכאשר יורה לו לפטר את בן-גביר; היא משוכנעת שהבחירות יתקיימו במועדן או קודם לכן; מעדיפה שלא ימונו שופטים כל זמן שלוין שר המשפטים (למרות העומסים הבלתי נסבלים); מייחלת לנהירת הערבים לקלפיות ואפילו מקווה שעוד אפשר יהיה לתקן אחרי סיום עידן נתניהו

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת

תרבות ארגונית קלוקלת, ניהול רשלני, דורות של מפקדים בכירים שממונים בשיטת חבר מביא חבר, הנצחת בינוניות ממארת, מסורת ארוכת שנים של התעלמות מפקודות, אי מילוי הוראות, אפס מעקב אחרי הנחיות והוראות, משמעת לקויה, תופעות של משיחיות לאומנית, שבירה מתמדת של שרשרת הפיקוד... להמשיך? כשאלוף (בדימוס) יצחק בריק מתחיל לירות, קשה לעצור אותו. וייאמר להגנתו: הוא אמר לנו הכל. במשך שנים. הכל מתועד. מי שהיה לוחם נועז ומעוטר בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים וסיים את דרכו בצה"ל כנציב קבילות החיילים, לא הופתע ב-7 באוקטובר. הוא חזה את המחדל הזה בדיוק בהבדל אחד: הוא היה בטוח שזה יקרה קודם כל בצפון. ועל-פי דבריו, העובדה שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו בזמן אמת למתקפת החמאס, הצילה אותנו מאסון שספק אם היינו מצליחים לקום ממנו